החברה הממשלתית תפצה רוכשי דירה בגין עיכוב ברישום בטאבו

בני זוג, אשר רכשו מהחברה הממשלתית דירה בה התגוררו בשכירות, הגישו תביעה כנגד החברה בגין עיכובים ברישום זכויותיהם בדירה בלשכת רישום המקרקעין (טאבו).venice-1748643_1280

התובעים טענו כי קיימו את כל התחייבויותיהם על פי ההסכם ושילמו לנתבעת את מלוא התמורה, אך זו לא עמדה בהתחייבותה לפי ההסכם לגרום לכך שהזכויות בדירה יירשמו על שמם בלשכת רישום המקרקעין.

עוד טענו התובעים, כי זמן רב לאחר תשלום התמורה ביקשו לשפץ את הדירה אולם התברר להם כי הדירה אינה רשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. התובעים פנו אל החברה ועורכי דינה וביקשו כי הנושא יטופל אך לשווא. פניות מאוחרות יותר שנעשו באמצעות עורך דין מטעמם זכו לרוב להתעלמות, זלזול ולאי אמירת אמת.

בנוסף, טענו התובעים כי החברה לא גילתה להם פרטים מהותיים ואלה לא צוינו בהסכם המכר. כך התברר כי הדירה כלל לא הייתה רשומה על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין אלא על שם מר בן אפרים אשר על זכויותיו הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק טפחות. לטובת הנתבעת הייתה רשומה אך ורק הערת אזהרה. עוד התברר כי זכויות החכירה בדירה הסתיימו ב-2004 ולא חודשו מאז וכי על הדירה רבצו חובות בגין דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל בסך של כ-31,000 ₪ ולעיריית תל אביב. עותק מהסכם המכר לא נמסר לתובעים בעת חתימתם אלא רק בחודש יוני 2011 לאחר שעורך דין פנה בשמם אל הנתבעת. התובעים טענו כי הוחתמו בעצם על חוזה אחיד מבלי שהיו מיוצגים על ידי עורך דין ואף לא הוצע להם להיות מיוצגים. נהפוך הוא. לטענתם, הם חויבו לפנות לעורך הדין של הנתבעת ואף חויבו לשלם לו שכר עבור טרחתו.

לאור מצבה המתפורר של הדירה ודרישת הרשויות כי הדירה תשופץ לאלתר כתנאי לאישור תהליך אימוץ בו התובעים היו שרויים, ומאחר שלא היה ביכולתם לקבל הלוואה מהבנק בשל העדר רישום של הדירה על שמם הם נאלצו לפנות לשוק האפור ולקבל הלוואות לצורך כך. מהלחץ בו היה שרוי התובע צצו לו קרחות בראשו.

בעקבות מחדלה של הנתבעת פנו התובעים באמצעות עורך דין אחר אל בית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי לפיו יועברו הזכויות בדירה של שמם ובתביעה כספית. במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי נמחקה התביעה הכספית תוך שמירת זכות התובעים לתבוע את נזקיהם בבית משפט השלום. בבית המשפט המחוזי ניתן פסק דין על פיו התובעים יירשמו כבעלים של הדירה וכך נעשה.

בתביעה דנן ביקשו התובעים כי בית המשפט יפסוק לטובתם פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, אובדן ימי עבודה, ריצות רבות למשרדי הנתבעת, מתח נפשי ופגיעה בבריאותם. השבה של 7,660 ₪ ששולמו בגין הוצאות משפטיות שהועברו לנתבעת עבור רישום הדירה על שמם, 1,135 ₪ אגרת בית משפט ששולמה על ידם בבית המשפט המחוזי, הוצאות בסך של 1,200 ₪ ששולמו על ידם לעורך דין הראשון מטעמם, 25,000 ₪ ששולמו על ידם לעורך דין השני מטעמם עבור הטיפול בתביעה בבית המשפט המחוזי וכן סך של 10,000 ₪ ששולם לבא כוחם הנוכחי בתביעה דנן. סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 94,995 ₪.

הנתבעת טענה כי העיכוב ברישום הדירה על שם התובעים נוצר לאחר שמי שהיה הבעלים הרשום של הדירה ומי שנתן את ייפוי הכוח הבלתי חוזר לא אותר. במועד חתימת הסכם המכר הבהירה הנתבעת לתובעים כי זכויותיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ועובדה זו הייתה ניתנת לאבחנה בנקל מעיון בנסח הטאבו גם על ידי מי שאינו משפטן. בסעיף 7.1 להסכם עליו הסתמכו התובעים בכתב תביעתם צוין במפורש כי הנתבעת אינה מתחייבת למועד רישום הזכויות על שם התובעים וכי לא תהיה אחראית לכל נזק שייגרם כתוצאה מעיכוב ברישום. לאחר חתימת ההסכם החלה הנתבעת לפעול להסדרת הרישום ובכלל זה למחיקת המשכנתא שרבצה על שם מי שהזכויות היו רשומות על שמו וזו אכן נמחקה ביום 8.7.2010. משכנתא נוספת נמחקה במועד מאוחר יותר. עוד טענה כי בהתאם להסכם המכר תשלום כל המיסים וההיטלים בין בתקופה שקדמה למועד החתימה ובין בגין התקופה לאחריה לרבות היטל השבחה, חלו על התובעים. חרף הוראה זו נאותה הנתבעת לשלם את דמי ההיוון, דמי החכירה וחובות לעירייה עד למועד החתימה על ההסכם. אשר לטענה כי זכויות החכירה לא היו בתוקף משנת 2004 טענה כי אין מקום לכך שכן חוזה החכירה ניתן להארכה לתקופה של 49 שנים נוספות. הנתבעת מעולם לא מנעה מהתובעים אפשרות לשכור שירותי עורך דין מטעמם, כפי שעשו רוכשים אחרים. לטענתה, התובעים נמנעו מלשכור שירותי עורך דין על מנת לחסוך בעלויות. שכר הטרחה ששולם לנתבעת הוא בהתאם לנהלי משרד הבינוי והשיכון. מצבה הפיזי של הדירה היה ידוע לתובעים לאחר שאלה החזיקו בה עוד משנת 1980. הנתבעת טענה גם כי אין מקום להגשת התביעה הכספית לאחר שהתובעים לא קיבלו היתר לפיצול סעדים המאפשר להם להגיש תביעה כאמור. לדבריה אין מקום לפצות את התובע בגין אובדן ימי עבודה כנטען מאחר שאת מרבית חייו בילה בבית סוהר. עוד טענה כי אין מקום לדרישת הפיצוי בגין מתח נפשי והפגיעה הנטענת בזכויות התובעים ואין לפצותם ללא הוכחת נזק מקום בו לא נקבע פיצוי מוסכם. לטענתה, גם אם הזכויות בדירה היו רשומות על שם התובעים, הרי שגם אז על התובעים היה לשלם ריבית על הלוואה אותה היו נוטלים מהבנק. התובעים כלל לא הוכיחו כי נבצר מהם לקחת הלוואה מבנק בישראל וכי בפועל שילמו ריבית גבוהה יותר משהיו משלמים למוסד פיננסי אחר. הסך של 7,660 ₪ שולם עבור הוצאות משפטיות הכוללות את הכנת הסכם המכר ורישום הדירה. פעולות אלה בוצעו בסופו של דבר ולכן התובעים אינם זכאים להשבתם. אשר להוצאות שמבקשים התובעים לקבל בגין אגרת בית משפט והוצאות ששולמו לעורכי הדין מטעמם טענה הנתבעת כי אלה היו אמורות להיקבע במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ומאחר שאלה לא נפסקו והתובעים לא עמדו על פסיקתם, אין עוד מקום לתביעה בגינם. לדבריה, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי. אשר להוצאות המשפט בסך של 10,000 ₪ בגין ההליכים בתיק כאן טענה הנתבעת כי מאחר שתביעה זו ממילא לא הייתה צריכה להיות מוגשת, אין מקום לדרישה זו. בכל מקרה טענה הנתבעת כי הקבלות שצורפו בגין ההוצאות שנתבעו היו בסכום נמוך יותר מהסכום הנתבע.

בפסק דינו (ת.א. 30125-10-14 השלום תל אביב) קבע בית המשפט באשר לטענה שהתובעים אינם רשאים להגיש את התביעה דנן- כי מחיקת הסעד הכספי בבית המשפט המחוזי נעשתה לאור דברי בית המשפט שם כי את התביעה הכספית יש להגיש בבית משפט השלום. הנתבעת הייתה חלק מהדיון ולא העלתה כל טענה בעניין זה. בית המשפט שוכנע כי הנתבעת ידעה בזמן אמת שהתביעה הכספית בבית המשפט המחוזי נמחקת לאור אמירות בית המשפט שם ותוך ידיעה והבנה שתביעה כזו תוגש נגדה בבית משפט השלום בתום הליך הרישום. אין ספק כי הסכמת התובעים למחיקה כאמור נבעה מכך שהיה ברור לצדדים בתיק כי התובעים יהיו רשאים להגיש תביעה נפרדת כאמור. בנסיבות אלה עצם העלאת הטענה על ידי הנתבעת יש בה משום חוסר תום לב. מדובר בטענה מפתיעה אשר הנתבעת מושתקת מלהעלותה. קביעה זו היתה יפה גם לתביעה להוצאות עורכי הדין בהליכים הקודמים.

באשר לטענת הנתבעת כי בהתאם להסכם היא אינה אחראית לכל נזק שיגרם מעיכוב ברישום הזכויות, קבע בית המשפט כי כי האמור בסעיף זה אינו מגן על הנתבעת בנסיבות בהן לא גילתה לתובעים במעמד החתימה על ההסכם את המצב המשפטי הנכון של הדירה ואת הבעייתיות שהייתה קיימת בביצוע העברת הרישום על שמם, וכאשר הנתבעת יצרה מצג בהסכם כי היא בעלת הזכויות בדירה וכי אין כל בעיה מיוחדת לבצע את העברת הבעלות בדירה על שם התובעים. במקרה דנן התברר כי הדירה כלל לא הייתה רשומה על שם הנתבעת אלא על שם מר בן אפרים ממנו רכשה הנתבעת את הדירה עוד בשנה 1976, קרי כ- 34 שנים קודם לחתימת הסכם המכר. עוד נתברר כי על הדירה הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק טפחות, זאת על אף שלא היה קיים חוב כלפי אותו בנק. כן התברר כי חוזה החכירה עם המינהל הסתיים עוד בשנה 2004 ובמועד חתימת ההסכם לא היה חוזה חכירה בר תוקף. בנוסף התברר כי על הנכס היו קיימים חובות לטובת מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל אביב בגין התקופה שקדמה לרכישת הדירה. מדובר במידע מהותי ביותר אשר הייתה חובה לגלותו לתובעים, שכן במצב עניינים זה עלול נושא הרישום להתארך ולהיתקל בקשיים מעבר למקובל, כפי שאירע בפועל. במהלך הזמן שחלף מאז חתימת הסכם המכר נתברר כי עורך הדין ליפשיץ שהחזיק בייפוי הכוח הבלתי חוזר מאת הבעלים הראשון מר בן אפרים הלך לבית עולמו. עוד נתברר כי מר בן אפרים אשר כאמור מכר את הדירה לנתבעת בשנה 1976 הלך גם הוא לבית עולמו. בנסיבות אלה לא ניתן היה לשלול אף מצב בו יורשים של המנוח היו באים בתביעה לזכויות בדירה.

מאחר שבפני התובעים הוצג על ידי הנתבעת מצג חלקי ושגוי לגבי מצב זכויותיה של הנתבעת בדירה, אזי הנתבעת אינה יכולה להסתמך על הסכמתם של התובעים לאמור בסעיף בהסכם לפיו הנתבעת תהיה מוגנת מפני תביעת נזקים בשל עיכוב ברישום הזכויות. במיוחד הדברים אמורים לאור זאת שהנתבעת ובאי כוחה הם שניסחו את הסכם המכר שעה שהם מודעים לכך כי מדובר בתובעים שאינם מיוצגים. לכל היותר ניתן לומר שהתובעים הסכימו לתנאי כזה בנסיבות של רישום דירה במצב עניינים רגיל, נטול בעיות, כפי התמונה המצטיירת מקריאת ההסכם.

גם הטענה כי ניתן ללמוד על המצב המשפטי מעיון בנסח הטאבו נדחית. מעבר לעובדה שהתובעים לא היו מיוצגים, הרי כפי שעולה מהסכם המכר, נסח הטאבו כלל לא צורף אליו.

לא זאת אף זאת, גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת כי התובעים ידעו על המצב המשפטי והרישומי של הדירה לפני שחתמו על ההסכם, גם אז אין מקום להגנה הנטענת. בית המשפט קבע כי סעיף 7.1 מדבר על עיכוב ברישום שעה שהנתבעת מבצעת פעולות לקידום הרישום. הסעיף האמור אינו מגן על הנתבעת במצב של חוסר מעש מתמשך כפי שהיה במקרה דנן למרות פניות של התובעים ובאי כוחם. לא יעלה על הדעת כי הנתבעת תשב בחיבוק ידיים, לא תפעל כפי שהתחייבה לביצוע הרישום ולמרות זאת תטען כי היא מוגנת מתביעת נזקים. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהסכם אותו היא ניסחה באופן חד צדדי, כאשר התובעים לא היו מיוצגים.

בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש להתחשב בכך שהנתבעת נשאה בתשלומים למינהל מקרקעי ישראל ולעירייה במקום התובעים. בבית המשפט המחוזי לא הועלתה כל טענה בעניין זה. יתרה מכך, כפי שעולה מהסכם המכר, הנתבעת לא גילתה לתובעים כלל מידע מהותי לגבי החובות שהיו קיימים בגין דמי חכירה ומיסי עירייה. לאור זאת אין מקום לקביעה לפיה חובות אלה היו אמורים להיות משולמים על ידי התובעים.

באשר לדרישה לתשלום ההוצאות ששולמו לעורך הדין הראשון של התובעים בסך של 1,200 ₪ – כפי שעולה מהעדויות, עורך הדין פנה מספר פעמים אל הנתבעת במכתבים, כפי שתואר לעיל, בהם דרש מב”כ הנתבעת לטפל ברישום הדירה על שם התובעים. בית המשפט שוכנע כי התובעים נאלצו לשכור את שירותיו של עורך דין לאחר שפניותיהם העצמאיות אל ב”כ הנתבעת לא הועילו והנתבעת נקטה כאמור חוסר מעש. הסכום הנתבע בגין כך ביחס לעבודה שנעשתה הוא סכום נמוך. אשר על כן, קבע בית המשפט שהתובעים זכאים לתשלום הסכום האמור.

באשר לדרישה לתשלום ההוצאות ששולמו לעורך הדין השני מטעם התובעים בסך של 25,000 ₪- כאמור, בשל מחדלה של הנתבעת שכרו התובעים את שירותיו של עורך הדין להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי.  בית המשפט קבע כי התובעים זכאים לתשלום בסך של 24,850 ₪.

באשר לדרישה לתשלום סך של 1,135 ₪ ששולמו עבור אגרת בית המשפט בבית המשפט המחוזי- בית המשפט קבע כי סכום אגרת בית המשפט נכלל בסכום ההוצאות ששולם לעורך דין השני ומשכך לא נפסק תשלום בגין נזק זה.

באשר לדרישה להשבת הסך של 7,660 ₪ ששולם על ידי התובעים לרישום הדירה – בית המשפט קבע כי בהתאם להסכם, על התובעים היה לשאת בתשלום הסכום האמור. הרישום בסופו של דבר הושלם. התביעה התקבלה בכל הקשור לתשלום הסכומים הנוספים בהם נאלצו התובעים לשאת מעבר לנדרש על פי ההסכם זאת לאור מחדלה של התובעת, ומשכך לא פסק בית המשפט סכום זה לטובת התובעים.

באשר לדרישה לתשלום פיצוי בגין עוגמת הנפש, אבדן ימי עבודה, ריצות רבות למשרדי הנתבעת, מתח נפשי ופגיעה בבריאותם של התובעים – בית המשפט קבע כי התובעים לא הציגו ראיות ממשיות מעבר לנטען בתצהירו של התובע. עם זאת, נוכח העדר הרישום של שם הנתבעת, נוכח המידע שנתגלה לתובעים רק לאחר חתימת ההסכם ולאור ההתפתחויות שאירעו לאחר מכן, ניתן להבין את הלחץ והמתח בו היו שרויים התובעים אשר כאמור לא היו מיוצגים וחששו כי בסופו של דבר לא ניתן יהיה להעביר את הדירה אשר תמורתה שולמה על ידם, על שמם. זאת ועוד, אין גם ספק כי הטיפול ברישום הנכס על שם התובעים גרם לטרדה רבה לתובעים, אשר נאלצו להשחית מזמנם ולטרוח סביב כך. בנסיבות אלה, מצא בית המשפט כי יש מקום לשקול פיצוי בהתאם לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט פסק  פיצוי בסך של 15,000 ₪.

סופו של דבר- בית המשפט פסק כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 41,050 ₪ בתוספת הוצאות ותשלום אגרת בית המשפט כפי ששולמה.

** הכותב לא ייצג בתיק.

*** אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המשרד אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.